בכל דור יש נשים ששוברות את התבניות, משנות את המשחק, ומשאירות לכולנו השראה לכל החיים. הן לא חייבות להיות מושלמות או גיבורות-על. להפך, מה שהכי מרתק בהן זה שהן פשוט עשו את שלהן – בלי לבקש רשות ובלי לחכות שאף אחד יפתח להן את הדלת.
במאמר הזה נכיר חמש נשים כאלה. כל אחת בדרכה השאירה חותם ענק, וכל אחת מזכירה לנו שגם כשנדמה שהעולם נגדך – תמיד אפשר למצוא את הדרך. נשים שהראו איך חלומות, עבודה קשה, ולפעמים גם קצת חוצפה בריאה, יכולים לשנות את הכללים, להשפיע על המון אנשים, ולתת לכולנו את המוטיבציה לעשות משהו גדול.
היסטוריה היא לא רק אירועים ותאריכים; היא סיפורים על דמויות ששינו את המציאות ועיצבו את העולם שבו אנו חיים.
אז בואו נקפוץ רגע אחורה בזמן ונכיר את הדמויות שהצליחו לעשות היסטוריה – וגם להשאיר אותנו עם חיוך, גאווה, והרבה חומר למחשבה.
מארי קירי: חלוצה במדע וזוכת שני פרסי נובל
מאריה סקוואדובסקה קירי (1867–1934) הייתה מדענית פורצת דרך, פיזיקאית וכימאית ילידת פולין, שהקדישה את חייה לחקר הרדיואקטיביות. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, והיחידה שזכתה בשני פרסי נובל בשני תחומים שונים – פיזיקה וכימיה. עבודתה לא רק שינתה את פני המדע, אלא גם סללה את הדרך לנשים רבות במדע ובמחקר.
Wikimedia Commons, public domain
לאחר שסיימה את לימודיה בהצטיינות, מארי הכירה את פייר קירי, מדען ומורה לפיזיקה. השניים התחתנו ב-1895 והחלו לשתף פעולה במחקריהם המדעיים. עבודתם המשותפת התמקדה בתכונות רדיואקטיביות – תחום שהיה אז כמעט בלתי נודע.
ב-1898 גילו השניים שני יסודות כימיים חדשים: פולוניום (על שם פולין, מולדתה של מארי) ורדיום. מחקריהם בתחום הרדיואקטיביות פרצו דרך בהבנת מבנה האטום והובילו לפיתוחים משמעותיים במכשור רפואי.
עבודתה זיכתה את מארי קירי בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903 על גילוי תופעת הרדיואקטיביות.
בשנת 1911, מארי זכתה בפרס נובל לכימיה על גילוי הפולוניום והרדיום, ועל מחקריה שהובילו ליצירת שיטות לבידוד רדיום.
כך, הפכה לאדם הראשון – והיחיד עד כה – שזכה בפרסי נובל בשני תחומים מדעיים שונים.
מארי קירי, כמו אנשים מפורסמים אחרים בהיסטוריה, הוכיחה שחדשנות ומסירות יכולים להוביל לשינויים מהותיים שישפיעו על דורות רבים.
גרייס הופר: חלוצה במדעי המחשב ומהפכנית טכנולוגית
Lynn Gilbert, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons
גרייס הופר, המכונה לעיתים קרובות "סבתא של מדעי המחשב," הייתה מתכנתת אמריקאית, אדמירל משנה (תת-אלוף) בצי האמריקני, ומהנדסת מחשבים. היא שינתה את הדרך שבה אנחנו חושבים על מחשבים ותכנות, והפכה לדמות מרכזית בפיתוח תעשיית המחשוב.
במהלך מלחמת העולם השנייה, גרייס הצטרפה לצי האמריקאי כקצינה. היא שובצה לצוות שפיתח את מחשב ה-Mark I, אחד המחשבים הראשונים בעולם. החוויה הזו הובילה אותה לחדשנות בתחום תכנות המחשבים.
גרייס התפרסמה בעיקר בזכות תרומתה לפיתוח הקומפיילר – כלי שמתרגם קוד מחשב משפת תכנות קריאה לשפת מכונה. באותה תקופה, תכנות נעשה בשפת מכונה בלבד, תהליך מסובך ואיטי. הקומפיילר שפיתחה הפך את התכנות לנגיש הרבה יותר, וסלל את הדרך לשפות תכנות מודרניות כמו COBOL.
בזמן שעבדה על מחשב ה-Mark II, היא וצוותה מצאו עש תקוע בתוך רכיב במערכת, מה שגרם לתקלה. הם תיעדו את האירוע וכתבו "Bug" ביומן העבודה שלהם. כך נולד המונח "די-באג" (Debugging), שהפך לחלק משפת המחשוב.
גרייס הייתה אחת המובילות בפיתוח שפת התכנות COBOL (Common Business-Oriented Language) בשנות ה-50 וה-60. COBOL עוצבה כדי להיות פשוטה וקלה לקריאה, במטרה לשמש עסקים גדולים. השפה הפכה במהרה לאחת משפות התכנות הנפוצות ביותר בעולם, במיוחד במערכות פיננסיות וממשלתיות – תפקיד שהיא ממלאת במקומות רבים גם היום.
אמא תרזה: סמל של חמלה ושירות אנושי
אמא תרזה (1910–1997), שנולדה בשם אגנס גונג'ה בויאג'יו, הייתה אחת הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה-20 בזכות עבודתה הבלתי נלאית למען עניים, חולים ונזקקים. היא נודעה בעולם כולו כדמות של אהבה ללא תנאים ומסירות מוחלטת לשירות האנושות.
ב-1946, במהלך נסיעה ברכבת לקלקוטה, חוותה אמא תרזה רגע של התגלות פנימית, אותו כינתה "הקריאה בתוך הקריאה". היא הבינה שעליה לעזוב את הנוחות היחסית של המנזר ולהקדיש את חייה לטיפול בעניים ביותר שחיים ברחובות קלקוטה.
שנתיים לאחר מכן, קיבלה אישור מהכנסייה הקתולית לעזוב את המנזר ולהקים מסדר משלה. כך נוסד "המיסיונרים של הצדקה" בשנת 1950.
במשך השנים, הארגון התרחב וכלל בתי חולים, בתי יתומים, מרכזי טיפול לחולים במחלות קשות (כולל צרעת ואיידס), ומוסדות לתמיכה בקהילות מוחלשות ברחבי העולם.
עבודתן התבססה על עקרונות פשוטים של חמלה ושירות לאנושות ללא הבדל דת, לאום או מצב אישי.
המסירות חסרת הפשרות של אמא תרזה הפכה אותה לדמות מוכרת ואהובה בעולם כולו. בשנת 1979 זכתה בפרס נובל לשלום על עבודתה הבלתי נלאית למען העניים והחולים.
בטקס קבלת הפרס, במקום סעודת הערב המסורתית, ביקשה שהכסף ייתרם לטובת העניים.
אנחנו לא צריכים נשק ואלימות – אנו צריכים אהבה וחמלה.
האם תרזה
אמא תרזה לימדה את העולם שיעור על אהבה ללא תנאים, חמלה וקבלת האחר. גם כיום, פועלה מזכיר לנו שפעולה אחת קטנה של טוב לב יכולה ליצור שינוי גדול בעולם.
ג׳יין גודול: חוקרת שימפנזים ואייקון לשימור הסביבה
Jeekc, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons
ג׳יין גודול (נולדה ב-3 באפריל 1934) היא חוקרת טבע בריטית שנחשבת לחלוצה בתחום חקר השימפנזים ולמובילה עולמית בתחום השימור והגנה על הסביבה. בזכות מחקריה המהפכניים, היא שינתה את הדרך שבה אנו מבינים את הקשר בין בני האדם לבעלי החיים, והשפעתנו על כדור הארץ.
מחקריה תורמים גם להבנת תולדות האנושות והשפעתנו על הסביבה לאורך ההיסטוריה.
הדרך הטובה ביותר להשפיע היא להאמין שאפילו פעולה קטנה יכולה לחולל שינוי גדול.
ג׳יין גודול
בשנת 1960, החלה גודול את מחקר השימפנזים שלה בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה. המחקר שלה הפך במהרה לפריצת דרך בזואולוגיה, עם תגליות שהשפיעו על הבנתנו על עולם החי ועל מקומנו בו:
- שימוש בכלים: גודול גילתה שהשימפנזים משתמשים בכלים, כמו מקלות, כדי להוציא טרמיטים מתוך גזעי עצים. זו הייתה התגלית הראשונה שהראתה כי לא רק בני האדם מסוגלים לייצר ולהשתמש בכלים – דבר שהוביל לבחינה מחודשת של ההגדרה למהו "אדם".
- מבנים חברתיים מורכבים: גודול תיארה כיצד שימפנזים יוצרים קשרים חברתיים חזקים, מפגינים רגשות כמו חיבה ואבל, ואפילו נוקטים באלימות כלפי אחרים בתוך הקבוצה או מחוצה לה.
- אינדיבידואליות: היא הדגישה ששימפנזים הם אינדיבידואלים עם אישיות ייחודית, והעניקה להם שמות (כגון "פלורנס" ו"דוד גריי") במקום מספרים – דבר שנחשב חריג במדע של אותה תקופה.
בתחילת דרכה, גודול נתקלה בביקורת מצד הקהילה המדעית, שטענה כי מחקריה אינם "אובייקטיביים" דיים בשל יחסיה האישיים עם השימפנזים. עם זאת, השיטות החדשניות שלה, שהדגישו תצפיות מתמשכות ולא פולשניות, הפכו לסטנדרט בתחום חקר בעלי החיים.
בנוסף, בשנות ה-80, החלה להבחין בהשפעה ההרסנית של בני האדם על סביבת המחיה של השימפנזים, מה שהוביל אותה להפוך לפעילה נלהבת לשימור הסביבה.
ג׳יין גודול היא עדות חיה לכך שידע, תשוקה ומחויבות יכולים לשנות את העולם לטובה.
אמלין פנקהרסט: סיפור חייה של לוחמת למען זכויות הנשים
אמלין פנקהרסט (1858–1928) היא דמות מופת בהיסטוריה של המאבק לזכויות נשים. היא הובילה את המהפכה הפמיניסטית בבריטניה בתחילת המאה ה-20 והפכה לאייקון של עוצמה ונחישות. פעילותה למען זכות הבחירה לנשים נחשבת לאחת התנועות החברתיות המשפיעות ביותר של התקופה המודרנית.
ילדים וילדות רבים לומדים על עברה ומקבלים השראה לעתיד שווה וטוב יותר
Levan Ramishvili, Public Domain, via Flickr
בשנת 1903 ייסדה אמלין את איגוד הנשים החברתי והפוליטי (Women's Social and Political Union – WSPU), שהיה אחד מארגוני הסופרג'יזם המשפיעים ביותר בהיסטוריה.
בניגוד לתנועות פמיניסטיות אחרות ומתונות יותר, פנקהרסט ואנשיה לא היססו לנקוט בשיטות מחאה קיצוניות ודרמטיות:
- שביתות רעב: סופרג'יסטיות, כולל אמלין, פתחו בשביתות רעב בזמן שהיו כלואות. תגובת השלטון הייתה הזנה בכפייה, שהייתה אקט אלים וגרמה לתסיסה נוספת.
- ניפוץ חלונות והצתת רכוש ציבורי: פעולות אלו כוונו להעלאת המודעות הציבורית ולחץ על הממשל.
- הפגנות ומחאות מסיביות: WSPU ארגנה מצעדים, נאומים והפגנות שהפכו לנקודות מפנה במאבק.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פנקהרסט החליטה להשעות את הפעילות האלימה של WSPU ולתמוך במאמץ המלחמתי הבריטי. היא האמינה שתרומתן של נשים בזמן המלחמה תסייע למאבק בזכויותיהן לאחר סיומה.
נשים רבות הצטרפו לעבודה בתעשיות ובשירותים ציבוריים, מה שחיזק את טענות התנועה לזכות ההצבעה לנשים.
בשנת 1918, לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקבל חוק שהעניק זכות הצבעה לנשים מעל גיל 30 בעלות רכוש.
בשנת 1928, כשנה לפני מותה של פנקהרסט, זכות ההצבעה הורחבה לנשים ולגברים באופן שווה בגיל 21.
זה היה הישג אדיר בזמנו והיא הצליחה לשנות את תפיסת העולם כלפי נשים ומקומן בחברה.
אהבתם את המאמר? השאירו דירוג.
Loading...
