מקור המילה גרפיטי במילה האיטלקית ״Graffiato״, שפירושה ״חריטה״ או ״שריטה״. נאמנה לשמה, גרפיטי אינה צורת אמנות שהופיעה לפתע בזכות דור ה-Z. במקום זאת, מקורה אלפי שנים אחורה. הדוגמאות המוקדמות ביותר לגרפיטי הן ציורי מערות וכתובות עתיקות שנמצאו ביוון, האימפריה הרומית ומצרים. עם זאת, גרפיטי כצורת אמנות עברה שינויים רבים. כתוצאה מכך, גם המשמעות שלה התפתחה.
ציור גרפיטי, אמנות הרחוב האולטימטיבית, צמחה מתוך תרבות מחתרתית והפכה לתופעה עולמית.
מה שהתחיל ככתובות וציורים חתרניים על קירות וגדרות, התפתח לסגנון אמנות עשיר ומגוון, בעל אמירה חברתית ופוליטית חזקה. במאמר זה נצלול לעולם הגרפיטי, נחקור את סגנונותיו, נכיר אמנים מפורסמים ונתמקד בסצנת הגרפיטי התוססת של פלורנטין.
איך גרפיטי התחיל?
זה אולי יפתיע אתכם, אבל היסטוריית הגרפיטי מתחילה לפני מאות שנים. למעשה, מחקרים גילו שגרפיטי היה אחד מסגנונות הציור הנפוצים בקרב אנשי המערות. בניגוד לגרפיטי מודרני בצבעי ריסוס, הגרפיטי ההיסטורי היה חרוט. כך, הגרפיטי הראשון, למעשה, מתוארך לאלפי שנים אחורה!
גם הרומאים והיוונים הקדמונים השתמשו בגרפיטי כדי לחרוט את שירי המחאה ואת השמות שלהם על מבני ציבור. יתר על כן, גרפיטי שימשה חיילים אמריקאים במהלך מלחמת העולם השנייה. הם היו יוצרים דיאגרמות שונות לאורך המסלול, כך שחיילים אחרים יוכלו לדעת איך לעקוב אחר המסלול.
מבלי שידעו זאת, תושבי המערות, איכרים רומאים וחיילים אמריקאים, הכתובות שלהם הולידו מאוחר יותר את תרבות הגרפיטי והממים העכשווית.
עם זאת, על אף שנקבע שגרפיטי תמיד היה קיים בצורות שונות, הוא מעולם לא היה פופולרי, שלא לדבר על מוערך, כך עד שנות ה-60. הסיבה לכך טמונה בהצגה של צבעי ריסוס, בעיקר שבמהלך שנות ה-60, מה שהוריד משמעותית את מחיר פחי הריסוס והעלה את הפופולריות של ספריי גרפיטי. עליית תרבות ההיפ הופ בניו יורק ובפילדלפיה מילאה גם היא תפקיד משמעותי בהפצת ציור גרפיטי.
מי הציג את רעיון אמנות הגרפיטי?
מעלתו הראשונה של ציור היא להיות חגיגה לעין.
אז'ן דלקרואה
ציור גרפיטי נעשה על קירות ורחובות, ולכן, הוא לא מחזיק מעמד זמן רב. בנוסף לכך, אמני גרפיטי שומרים על אנונימיות או מתייגים את שמם על יצירות אמנות של מישהו אחר. כתוצאה מכך, די קשה לעקוב אחר מקור אמנות הגרפיטי ולזהות את האמן שהתחיל אותה.
עם זאת, אמן גרפיטי מפורסם אחד, הידוע גם כמייסד האמנות, הוא דריל מקריי. מקריי, שנולד וגדל בפילדלפיה, היה ילד בן 12 כשהתפתח אצלו שיגעון לכתוב את כינויו, קורנברד (Cornbread), על כל משטח שהוא מצא. הימים הפכו לשנים והמיומנות של מקריי השתפרה. הוא התחיל לצייר חיות וחפצים שונים על קירות ברחבי פילדלפיה. הסגנון שלו נחשב למאוד אורבני, ובמקרים בהם הוא לא חותם את הכינוי שלו, ניתן למצוא גם ציורים סוריאליסטיים למדי, שעד מהרה הפכו אף הם לפופולריים.
בעבר, גרפיטי נתפסה כמעשה של ייאוש מכיוון שאמנים כושלים השאירו את חותמם והפכו את זהותם לידועה בקהילת האמנות. כתוצאה מכך, גרפיטי הפכה לשמצה בגלל ונדליזם. למעשה, ממשלת ארה"ב עדיין רואה בה מקבילה לונדליזם. כיום, נראה שרעיון הגרפיטי חילק את הציבור לשני חלקים. יש הרואים בה בלתי חוקית לחלוטין, ואחרים רואים בה זכותו של אמן לבטא את עצמו מעבר לגבולות הגלריות היוקרתיות.
גרפיטי ככלי חינוכי וטיפולי
מעבר להיבט האמנותי או הפוליטי, לגרפיטי יש כוח חינוכי וטיפולי אדיר – במיוחד בקרב צעירים ונוער במצבי סיכון. מוסדות חינוך, עמותות ורשויות רווחה גילו את הפוטנציאל של גרפיטי ככלי לביטוי רגשי, שחרור תסכולים, חיזוק תחושת הערך העצמי ופיתוח כישורים יצירתיים.
סדנאות גרפיטי מתקיימות כיום בבתי ספר, פנימיות, מרכזי נוער ובתי כלא לנוער ברחבי העולם. באותן סדנאות, משתתפים לומדים לשלוט בטכניקות ריסוס, לעבוד בקבוצה, ולתעל רגשות לתוך יצירה חיובית במקום אלימות או ניתוק חברתי. עבור רבים, זו הפעם הראשונה שהם מרגישים שמקשיבים להם – גם אם זה דרך קיר.
גם בישראל מתקיימות סדנאות כאלה, חלקן בשיתוף פעולה עם אמנים מקומיים. גרפיטי, שבעבר סימל מרדנות, הפך לכלי שיקומי של ממש – כזה שמקבל לגיטימציה גם מהמערכת שהוא יצא נגדה.
ספריי גרפיטי: הכלי האולטימטיבי של האמן
אין גרפיטי בלי ספריי. פחיות הספריי הצבעוניות הן כלי העבודה העיקרי של אמן הגרפיטי, המאפשרות לו ליצור יצירות גדולות ומרשימות בזמן קצר, תוך שימוש במגוון רחב של צבעים וגוונים. אך לא מדובר רק על צבע. אמני גרפיטי מפתחים מערכת יחסים ייחודית עם פחיות הספריי, לומדים לשלוט בלחץ, בזווית הריסוס ובמרחק מהקיר כדי להשיג את האפקטים הרצויים.
תיירות גרפיטי עולמית
בעשור האחרון, גרפיטי הפך לא רק לצורת ביטוי – אלא גם לאטרקציה תיירותית. ערים כמו ברלין, מלבורן, לונדון, מיאמי (בעיקר שכונת Wynwood) וסאו פאולו מציעות סיורים מודרכים בעקבות יצירות גרפיטי – בדומה לפלורנטין. חלק מהקירות הפכו לאיקוניים ממש, עם יצירות מוכרות שמזוהות עם העיר עצמה.
ערים הבינו שהגרפיטי מושך צעירים, יוצרים וצלמים, והתחילו לתמוך בפרויקטים ציבוריים של ציורי קיר. לעיתים מדובר באמנות מוזמנת (commissioned murals), ולעיתים ביצירות חופשיות, בתיאום עם העירייה.
במקומות מסוימים, כמו מזרח לונדון או רובע קרויצברג בברלין, גרפיטי הפך למוקד תרבותי – מוקף בגלריות, בתי קפה וסצנה יצירתית תוססת. מה שפעם נחשב "מלוכלך", הפך ל"אותנטי" – ובמקרים רבים אף העלה את ערך הנדל"ן בסביבה.
הפרדוקס ברור: גרפיטי שמתח ביקורת על הקפיטליזם הפך בעצמו למוצר תיירותי. ועדיין, רוב האמנים ממשיכים לפעול מתוך אמונה ורצון להשפיע – גם אם מישהו משלם 50 אירו לסיור עם מדריך בין הקירות.
סיפורו של בנקסי: אמן גרפיטי מפורסם ומסתורי
אמן גרפיטי מפורסם נוסף הוא בנקסי (Banksy), אחד מאמני הגרפיטי המפורסמים והמשפיעים ביותר בעולם, שזהותו האמיתית נותרה בגדר תעלומה. יצירותיו, המשלבות הומור שחור וציניות, נוגעות בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים, והפכו אותו לאייקון תרבותי.
מעבר לטכניקת הסטנסיל בה הוא ידוע, המשתמשת במעין שבלונות המרוססות על הקיר, בנקסי משתמש באמנותו כדי לבקר את החברה, הפוליטיקה והתרבות הפופולרית. ציוריו הידועים מדמים, במובנים רבים, יצירות אומנות אימפרסיוניסטיות במרחב האורבני, נוגעים בנושאים כמו מלחמה, עוני, אי שוויון, צרכנות וניצול, תוך שימוש בהומור שחור, אירוניה וסרקזם, מה שתורם לפופולריות של יצירותיו ולנגישות שלהן לקהל הרחב.
זהותו המסתורית של בנקסי היא חלק בלתי נפרד מהמיתוס סביבו. האנונימיות מאפשרת לו לבקר את הממסד ולפעול בחופשיות, בלי לחשוש מתוצאות. בנקסי השפיע על אמנים רבים ברחבי העולם, ותרם לפופולריות של אמנות הרחוב, גם בישראל, בדגש על שכונה אחת בדרום תל אביב.
ישראל וציורי גרפיטי: פלורנטין
שכונת פלורנטין, הממוקמת בדרום תל אביב, ידועה בתור מוקד משיכה לאמני גרפיטי מכל העולם, והסמטאות הציוריות שלה מעוטרות ביצירות אמנות רחוב צבעוניות ומרשימות. כשמדברים על ישראל ועל ציור גרפיטי, פלורנטין היא הדוגמא הראשונה שעולה לראש. הגרפיטי בפלורנטין מציגים מגוון רחב של סגנונות, החל מריאליזם מפורט ופורטרטים ריאליסטיים ועד לאמנות אבסטרקטית וטקסטואלית.
בשכונה, תוכלו למצוא ציורי קיר ענקיים ומרהיבים לצד יצירות קטנות ומתוחכמות לכל אורך רחובותיה הצרים, וכן אמנות תלת מימדית ואינטראקטיבית המשתלבת בסביבה האורבנית. הציורים יכולים להכיל מסרים פוליטיים מתוחכמים, ציורים סוריאליסטיים ומסקרנים המזכירים את סגנון הקוביזם בו התאפיין פיקאסו, או סתם דימויים מתרבות הפופ העולמית, כמו ציור הגרפיטי המפורסם ברחוב בן-עטר המציג אמנים מסצינת המוזיקה המשתייכים ל"מועדון ה-27" הידוע לשמצה.
עם זאת, כשמסתכלים על הרוב, חלק ניכר מיצירות הגרפיטי בפלורנטין נושאות מסרים חברתיים ופוליטיים, ומבטאות את מחאת האמנים כנגד עוולות חברתיות, אפליה, שחיתות, ואי שוויון. אמנות זו מעוררת דיון ומחשבה, ומזמינה את תושבי השכונה ואת העוברים והשבים בה להסתכל על המציאות הישראלית והתל אביבית מנקודת מבט קצת יותר ביקורתית.
סצנת הגרפיטי בפלורנטין היא דינמית ומשתנה ללא הרף. ציורים חדשים מופיעים על הקירות כמעט מדי יום, ואחרים נעלמים, נצבעים או משתנים עם הזמן. השינוי המתמיד הזה יוצר תחושה של חיוניות ויצירתיות, והופך כל ביקור בפלורנטין לחוויה ייחודית. אולם, השכונה משנה את פניה. שכונה שהייתה פעם מעוז אמנים, לפעמים קשיי-יום, הפכה זה מכבר לאתר עלייה לרגל עבור תיירים רבים.
כיום, קיימים סיורים מודרכים רבים בשכונת פלורנטין, בהם ניתן ללמוד על אמנות הגרפיטי, להכיר את האמנים המובילים בסצנה המקומית והבינלאומית, ולגלות את הסיפורים המרתקים וההשראות מאחורי היצירות. סיורים מיוחדים אלו מאפשרים הצצה לעולם התוסס של אמנות הרחוב, ומעניקים זווית ראייה חדשה על השכונה וסביבתה.
מעבר ליצירות עצמן, חשוב לזכור שסצנת הגרפיטי בפלורנטין היא הרבה מעבר ליצירות עצמן. זוהי קהילה תוססת של אמנים, אוצרים ופעילים חברתיים, הפועלים יחד כדי להפוך את המרחב הציבורי לנגיש, מעניין ויצירתי יותר. אז נכון, התיירות בהחלט משנה את פני השכונה, אך מה שבטוח, ציור גרפיטי אינו נחשב לדבר בוטה או ונדליסטי, להיפך: הוא מה שמשאיר את האמנים עסוקים ומעניק ליוצריו השראה בלתי נדלית.
היבטים משפטיים וחוקיים של גרפיטי
בעוד יש הרואים בגרפיטי אמנות לגיטימית, מבחינת החוק, המצב מורכב בהרבה. ברוב מדינות העולם, גרפיטי שנעשה ללא אישור נחשב לעבירה פלילית – לרוב תחת סעיף של השחתת רכוש ציבורי או פרטי. במדינות כמו ארה"ב, בריטניה ואפילו בישראל, אמני גרפיטי יכולים לעמוד בפני קנסות כבדים, מעצרים ואפילו עונשי מאסר.
עם זאת, קיימים אזורים ברחבי העולם – ובעיקר בערים גדולות עם סצנת אמנות רחוב פעילה – שבהם מנסים למצוא איזון. לדוגמה, בליסבון ובברלין מקצות הרשויות "קירות חוקיים" (legal walls) – אזורים בהם ניתן לצייר באופן חופשי, בתיאום עם העירייה. הגישה הזו מאפשרת שמירה על הסדר הציבורי מבלי לדכא את החופש האמנותי, ומעודדת יצירה איכותית במקום גרפיטי שנעשה "על הדרך" בלילה ובפחד.
בישראל, היחס המשפטי כלפי גרפיטי אינו חד-משמעי. מצד אחד, עיריית תל אביב העלימה עין לאורך השנים מהפעילות בפלורנטין – ובמקרים מסוימים אף עודדה אותה באופן לא רשמי. מצד שני, אמני גרפיטי שפועלים בשכונות אחרות או על מבנים מסוימים נתקלים באכיפה מחמירה יותר. במקרים נדירים, גרפיטי אף נמחק תוך שעות ספורות – תלוי במסר ובמיקום.
סיכום
ציור גרפיטי יכול להיות יצירתי, פלילי, פוליטי ואפילו הומוריסטי. הוא מאתגר נורמות חברתיות לא כתובות ומאפשר לאמנים להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם מבלי לדאוג למגבלות פיננסיות. יתר על כן, הגרפיטי מספר לכם לא מעט על האנשים החיים באזור. הוא מציג את הדינמיקה הנסתרת של פוליטיקה, תרבויות ותנאים סוציו-אקונומיים של המקום.
לאחר שנחשבה בעבר לונדליזם, התפיסה של ציור גרפיטי משתנה, למרבה המזל. מלבד קהילות האמנות, גם הציבור הרחב החל להעריץ את סגנון הציור המיוחד הזה. כמובן, אמנות היא סובייקטיבית, וסביר שאנשים מסוימים ימשיכו ללעוג לגרפיטי. עם זאת, הערכה וקבלה וקבלת הקהל מעולם לא היו המטרה של אף יצירת אמנות. אמני גרפיטי מבינים בדיוק מה הם עושים, והם בטח לא מחפשים אישור מהסביבה.
אהבתם את המאמר? השאירו דירוג.
Loading...
