הקולנוע מתקשר איתנו, אבל לא באמצעות שפה מילולית ומושגית אלא באמצעות מראות ודימויים חזותיים. הקולנוע מתנהג כמו החלום, כמו הזיכרון, כמו השירה.
פייר פאולו פאזוליני, משורר, סופר ובמאי קולנוע איטלקי
הקולנוע התחיל בצניעות – סרטים אילמים, סרטים שחור לבן, וקצת קסם טכנולוגי. המצאת הקינטוסקופ בשנת 1891, מכשיר ומבשרו של מקרן סרטים, שהומצא על ידי תומאס א. אדיסון וויליאם דיקסון, יצר אשליה של תנועה באמצעות צילום ולאחר מכן הקרנה מהירה של תמונות סטילס רבות על מסך.
בשנת 1891, אבטיפוס של הקינטוסקופ איפשר לאדם אחד לצפות בתמונות נעות. לאחר ההדגמה הציבורית הראשונה שלו ב־1893, הקינטוסקופ הפך להצלחה מסחרית ברחבי העולם. האחים לומייר זיהו הזדמנות והיו הראשונים להציג תמונות נעות מוקרנות לקהל משלם בשנת 1895 בפריז.
הם השתמשו במכשיר בשם סינמטוגרף, ששילב מצלמה, מקרן ומדפסת סרטים, הכול באחד. הכל היה פשוט ובשחור לבן, אבל מרגש. אז איך צבעים בקולנוע שינו הכל? מתי זה קרה שהקולנוע הפך ממונוכרומטי לצבעוני וססגוני? בואו נגלה!
מערכות וטכניקות צבע
כבר בתחילת הדרך, היו כאלה שחלמו על צבעים בקולנוע. החל ממסנני צבע, דרך צביעה ביד, צביעה בסטנסיל או טבילה באמבט צבע, הניסיונות היו רבים, אבל לא פשוטים. קשה להאמין, אבל צביעה ידנית של כל פריים הייתה אמיתית ונעשתה עם מברשות קטנטנות. שיטת משחק רשמית אולי עוד לא הייתה קיימת אז, אבל כבר אז ניסו לגרום לדמויות להרגיש אמיתיות.
אז איך התפתחו צבעים בקולנוע? בדיוק כמו צבעים, בהדרגה:
צבע תוספתי או תהליכים מימטיים
מערכת הצבע הראשונה שהופיעה בקולנוע הייתה מערכת צבע תוספתי, בין 1899 ל־1902, על ידי אדוארד טרנר. המערכת, ששווקה לאחר מכן תחת השם קינמקולור, השתמשה במסנני צבע גם במצלמת הסרט וגם במקרן. צבע תוספתי פועל על ידי הוספת אור בצבעי יסוד במינונים שונים לתמונה המוקרנת.
המסננים המסתובבים היו אדום, ירוק וכחול, וצילמו שלושה מרכיבי צבע בפריימים עוקבים של סרטי שחור־לבן פנצ'רומטיים. הסרט המוגמר הוקרן דרך מסננים דומים כדי לשחזר את הצבע. הקושי כאן היה ליישר את התמונות עם התמונות המוקרנות. רק בשנת 2012 השתמשו אוצרים מהמוזיאון הלאומי למדיה בעיבוד תמונה דיגיטלי כדי ליישר ולשלב כל שלישיית פריימים לתמונה צבעונית אחת.
צבע חיסרי
רק בשנות ה־30 הוצג תהליך הצבע החיסרי הראשון, על ידי קודאק, תחת השם 'קודכרום' (Kodachrome). גם כאן נעשה שימוש בסרט שחור־לבן כדי לצלם מקורות עם סינון צבעוני, אך ההדפסה הצבעונית לא דרשה ציוד הקרנה מיוחד או נוסף.
- הדפסה או טכניקולור: שיטה זו הדפיסה שכבה אחת עד שלוש של צבעים על גבי האמולסיה של הסרט, והייתה מוכרת גם בשם תהליך העברת צבע טכניקולור. העיקרון הזה כבר הוצג בצילום ובהדפסות עוד לפני כניסת סרטי הקולנוע. במשך תקופה ארוכה, טכניקולור שלטה בשוק סרטי הצבע ושמרה בקפדנות על הטכנולוגיה שלה.
- בי־פק (Bi-pack): שיטה זו השתמשה בשתי רצועות סרט שהוזנו יחד דרך המצלמה, אחת קלטה אור אדום והשנייה אור כחול־ירוק. לאחר שהודפסו הנגטיבים בשחור־לבן, התמונות נצבעו באדום וכחול, ובכך יצרו הדפסה בצבע חיסרי.
- כרומוגני 'מונופק': שיטה זו התגלתה ב־1911 על ידי רודולף פישר, ובה חומרים יוצרים צבע היו נוכחים בכמה שכבות של הסרט או הוספו לאחר מכן בשלב הפיתוח. למרבה הצער, הצבעים שבהם נעשה שימוש בשיטה זו נחשבו לבלתי יציבים ודעכו במהירות.
טכניקות צביעה נוספות
- צביעה (Tinting): שיטה זו הייתה מהראשונות והנפוצות ביותר ליישום צבע בסרט, וכללה טבילת כל עותק של סרט שחור־לבן באמבט צבע.
- גיוון (Toning): שיטה זו גם הייתה מהראשונות, וכללה תהליך כימי מורכב להחלפת הכסף בתרכובות צבע או בצבעים לכל עותק הקרנה בנפרד.
- צביעה ביד: עוד לפני כניסת הסרטים, צביעה ביד הוחלה על שקופיות פנס קסם. צבעים נמרחו ביד בעזרת מברשות זעירות על כל פריים של הסרט. שיטה זו הייתה איטית ויקרה מאוד, ולא התאימה לסרטים שאורכם מעל דקה.
- צביעה בסטנסיל: צביעה בסטנסיל דרשה חיתוך ידני, פריים אחר פריים, של האזור שרצו לצבוע, על גבי עותק זהה נוסף – אחד לכל צבע. לרוב הוחלו בין 3 ל־6 צבעים.
צבעים בקולנוע: האתגרים
סרטים שחור לבן לא היו רק ברירת מחדל, הם היו אהובים. לא היה ביקוש גבוה לצבע, והאולפנים פשוט לא מיהרו לשנות. הטכנולוגיה הייתה יקרה, כבדה, ומסובכת. צילומי חוץ כמעט שלא התאפשרו, ושימוש בעומק שדה (deep focus) היה אתגר רציני בצילום צבע. גם בית ספר למשחק לא יכול היה ללמד איך להתמודד עם תקלות טכניות כאלה.
אז מה בכל זאת הוביל לשינוי? שלושה היבטים עיקריים בצבע בקולנוע השפיעו על כניסתו לתחום: קשיים טכנולוגיים, כלכליים ואסתטיים.
אתגרים טכנולוגיים
בעיות טכנולוגיות שקשורות לצבע בקולנוע נמשכו משנות ה־30 ועד שנות ה־60. רוב האולפנים לא היו ערוכים למעבר לצבע, טכניקה שנתפסה כיקרה, קשה, ופגעה ביציבות של הסרט מבחינת סאונד. גם לאחר הולדת טכניקולור בשנת 1915, פרי יצירתו של הרברט קלמוס, רגע מכונן בהיסטוריה של צבע בקולנוע, תהליך צבע חיסרי בשני צבעים, שבו שני נגטיבים קלטו אור אדום וירוק והונחו גב אל גב.
לבמאים לא היו תמיד את היכולות הטכנולוגיות ותחבולות המצלמה הדרושות כדי לצלם ולהציג סרט צבע מדויק, או אפילו להרכיב תנועות מצלמה מורכבות בשימוש בטכניקולור.
הכנסת הצבע לא הייתה מיידית כמו במקרה של הקול. התהליך היה יקר ודרש זמן רב, ואף הגביל את אופן הצילום וההפקה. לדוגמה, צילום חוץ היה בלתי אפשרי בגלל משקל המצלמות והצורך הקבוע באור תמידי. מגבלה נוספת הייתה חוסר האפשרות להשתמש בפוקוס עמוק, דבר שהיה מחוץ להישג יד בצילום צבע.
זה הרתיע במאים מלאמץ את הצבע כבר מההתחלה. אף שטכניקולור שימשה ליצירת סרטים מפורסמים כמו הקוסם מארץ עוץ או תור הזהב של הוליווד, דרשו הפקת סרטים אלה הרבה אנרגיה וידע טכני.
לטכניקולור היה הצלחה רבה יותר בשנות ה־30 וה־40 עם סרטי דיסני כגון Flowers and Trees או חלף עם הרוח, שזכו בפרס אוסקר. בשנת 1952 יצרה קודאק איסטמן תהליך צבע משופר בשם 'מונופק'. האיכות הגבוהה שלו שכנעה את רוב אולפני הוליווד, והמצלמה האחרונה של טכניקולור שימשה ב־1954. הצבע הפך סוף סוף לנפוץ יותר וקל לתפעול.
באותה תקופה נדרש גם חידוש מצד תעשיית הקולנוע כדי לשמור על עניין הקהל ולשמר את המספרים הגבוהים של הצופים. אף על פי כן, התהליך נותר יקר, ולא כל יוצרי הסרטים היו מוכנים להשקיע סכומים כאלה בטכנולוגיה שעדיין נחשבה ניסיונית.
אחרי הכל, האולפנים השקיעו כבר בהקלטות קול, ולא התכוונו להחליף שוב את הציוד. הבעיה הכלכלית הייתה אמיתית, במיוחד כשנראה שהקהל דווקא מרוצה מסרטים בשחור ולבן. בנוסף, צבעים בקולנוע נחשבו לנשיים, פרימיטיביים, אפילו וולגריים. שיטת המשחק של סטניסלבסקי, לדוגמה, הדגישה אמת פנימית, וחשבו שצבע עלול להסיח את הדעת מהמשחק עצמו.
בעיות כלכליות
כפי שניתן לראות, לאורך ההיסטוריה של הצבע, כל תהליך היה מייגע ויקר. הדבר האט את התפשטות הצבע בקולנוע. עלויות ההפקה בצבע נחשבו כבלתי משתלמות עבור רוב יוצרי הסרטים, גם משום שהקהל לא דרש סרטי צבע. גורם נוסף היה הסאונד: רוב האולפנים ובתי הקולנוע כבר השקיעו בציוד לסאונד עוד לפני הצבע, ולא היו מוכנים לשדרג שוב את המתקנים במהירות כזו.
סיבות כלכליות השפיעו על המעבר הקשה לסרטי צבע, אך הביקוש האיטי נבע גם מחוסר אמון אסתטי, אנשים לא האמינו שצבע על המסך יכול להוסיף משהו למשחק של השחקנים.
קשיים אסתטיים
הקשיים וחוסר האמון בצבע נבעו ממחסומים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים שהיו משותפים לאמנים, מבקרים וקהל.
הדבר נבע מכך שצבע נקשר לנשיות, שנחשבה לשטחית, וולגרית ואף 'פרימיטיבית'. לכן צבע הוצא מענייני החשיבה וסווג כסטייה קיצונית בתרבות המערב. התנגדות זו לצבע הייתה תופעה מושרשת והשפיעה על המעבר לצילום קולנוע בצבע.
עם זאת, הצבע העניק לקולנוע תחושה חדשה של טבעיות וריאליזם. בשלב מסוים, כשאמנים הבינו את הפוטנציאל היצירתי שלו, הצבע אף פגע במעמד של הקולנוע בשחור־לבן. הצבע הביא כלים אמנותיים לבמאים, והעצים את האמנות והדמיון שלהם, למשל על ידי השפעה על הרגשות והפנטזיות של הקהל.
כיום, כמה במאים משתמשים בצבע באופן ייחודי כדי להעצים את הדרמה ואפילו לשלב את הצבע בתוך הנרטיב. דוגמה מצוינת לכך היא השימוש הרב בצבעים בסרטים מוזיקליים עם ריקודים או השימוש באדום בסרטים של אלמודובר, שמסמל לעיתים תשוקה, אהבה או אפילו מוות.
לצבע הייתה היסטוריה מאתגרת בגלל סיבות רבות, אך הוא הצליח לפרוח באמנות השביעית אחרי עשורים רבים. מאחר שיצירת סרטים בצבע ובפלטת צבעים מגוונת הייתה משימה קשה כל כך, יש מקומות רבים שבהם אפשר לראות את התפתחות הקולנוע הצבעוני ולהעריך את תהליך יצירת הסרטים הצבעוניים ההיסטוריים.
סרטים שחור לבן היו ההתחלה, אבל צבעים בקולנוע שינו את כללי המשחק. בזכות הרבה עבודה, טעויות והצלחות, הגענו לעולם שבו הצבע לא רק קיים, הוא חי, נושם ומרגש. הסרט הבא שתראו ייראה אחרת לגמרי, כשחושבים על הדרך הארוכה שהצבע עבר כדי להגיע לשם.
אהבתם את המאמר? השאירו דירוג.
Loading...
