הדימוי שמחזמר הוא 'מיוזיקל קומדי' עם 'נאמברים' כבר מזמן אינו נכון.
צדי צרפתי
הקולנוע התחיל אי שם בסוף המאה ה-19, עם הקינטוסקופ של תומאס אדיסון, מכשיר שהקרין תמונות נעות לצופה בודד. באותם ימים מוקדמים, עוד לא היו צבע או קול, רק תמונות בשחור לבן, סרטים אילמים והרבה דמיון. כדי להכניס חיים לסרטים הקצרים האלה, שהוקרנו בירידים או באולמות קטנים, שילבו בהם מוזיקה חיה, הרצאות ולפעמים גם תגובות מהקהל.
גם האחים לומייר, שפיתחו את הסינמטוגרף, הציגו לקהל תמונות נעות עם תנועה מרהיבה. באותן שנים, סרטים עם ריקודים לא היו רק בידור, הם היו דרך להציג את הפלא שבקולנוע. אך האם אי פעם תהיתם איך נראו סרטים לפני מאה שנה? אם לא, זה כנראה בגלל שאתם מכירים את הקלאסיקות של הקולנוע. אך מדוע הריקוד היה מרכיב מרכזי בסרטים בעבר?
למה דווקא ריקוד? ומה הקשר למשחק?
לפני שהקולנוע הפך לאומנות מלאה, שחקנים עוד לא עבדו לפי שיטות משחק מורכבות כמו שיטת המשחק של סטניסלבסקי. הבמה הייתה פיזית מאוד, וכדי להעביר רגש או סיפור השתמשו בעיקר בגוף. רקדנים וכוריאוגרפים זיהו את הפוטנציאל בקולנוע, וראו בו פתרון לבעיה הקלאסית של הריקוד, הוא חולף ברגע.
הסרט הצליח לשמר את התנועה, וזה הפך את הריקוד לאחד האלמנטים החזקים ביותר בסרטים הראשונים. כך נולדו למעשה סרטי ריקודים, גם אם לא קראו להם כך אז. הם היו קצרים, מצולמים בשחור לבן, אבל עם תנועה שחייבה את הצופה להתפעל.
הצבע והצליל מצטרפים לחגיגה
צבע
הצעד הבא היה הכנסת צבע. זה קרה בהדרגה, תחילה בבריטניה עם תהליך קינמקולור ב-1906, ובהמשך עם טכנולוגיית שלושת הצבעים בשנות ה-30. רק בשנות ה-60, הצבע הפך למרכיב אמנותי לגיטימי בסרטי קולנוע, וגם בסרטי מחזמר.
צליל
הקול הגיע מאוחר יותר. למרות ניסיונות ראשוניים של אולפני האחים וורנר עם מערכת הויטפון, רק בשלב מתקדם יותר הטכנולוגיה השתפרה ונעשתה אמינה. מאז, הצלילים, ובעיקר המוזיקה והריקודים, הפכו לחלק בלתי נפרד מסרטים עם ריקודים.
ככל שהתעשייה גדלה ויותר כסף הושקע בהפקה ובטכנולוגיה, הצבע והצליל העשירו את חוויית הצפייה בקולנוע.
ריקוד
ההקלטות המונפשות המוקדמות של אדוארד מייברידג' עסקו בנושאים מבדרים יותר, הוא תיעד מתאבקים, רקדנים, אקרובטים וסצנות מחיי היומיום. המשחק לא היה בהכרח במרכז, אך הגוף כבר היה נושא חשוב או אובייקט בסיפור. לכן הריקוד היה כה משמעותי כבר מתחילת ההיסטוריה של הקולנוע, הוא שימש הוכחה לתנועה.
כפי שצוין קודם לכן, הקולנוע בראשיתו היה מוגבל מאוד. הסרטים היו קצרים מאוד, לפעמים רק כמה דקות או פחות. בתחילה הם הוקרנו באולמות מוזיקה, ירידים, או בכל מקום שבו היה ניתן להקים מסך בחדר חשוך. התמונות היו בצבעי ספיה או שחור-לבן, מכיוון שבהתחלה לא היה קול, הסרטים לוו במוזיקה, הרצאות, תגובות הקהל והשתתפותו.
בתחילת שנות ה-30, כמעט כל הסרטים כבר כללו קול וצבע, והחלה תקופת "תור הזהב של הוליווד".
באזבי ברקלי: האיש שמסדר את הרקדנים בצורות גיאומטריות
אם מדברים על סרטי מחזמר, אי אפשר להתעלם מבאזבי ברקלי (1895–1976). הוא היה כוריאוגרף ובמאי שהתחיל את הקריירה שלו בברודוויי, והפך לאגדה בזכות הדרך שבה סידר רקדניות בצורות מדויקות ומרהיבות לעין. כשהחל לעבוד בקולנוע בשנות ה-20 בסרטים המוזיקליים של סמואל גולדווין עם אדי קנטור, הוא החל לפתח ולשכלל את טכניקת הריקוד הקליידוסקופית שלו.
בסרטיו, ברקלי השתמש בריקוד כמופע מרהיב עבור הקהל. הוא היה פופולרי מאוד, והקהל בתקופת השפל הכלכלי אהב את המיוזיקלז הכוריאוגרפיים שלו. בין הסרטים הפופולריים ביותר שביים לאולפני האחים וורנר: 42nd Street, Footlight Parade, Gold Diggers of 1933, Dames, ו-Fashions of 1934.
בסרטים אלו, ברקלי לקח את הריקוד לקצה, הוא הפך אותו למופע צבעוני, קצבי, ולפעמים אפילו פסיכדלי, והכול תוך שימוש במצלמה יצירתית. הוא השתמש בריקוד כאובייקט וכמופע, וזה היה אחד המאפיינים של הקולנוע בראשיתו לפני שנוצלו במלואם כל החידושים הטכנולוגיים.
פרד אסטר: כשהמצלמה רוקדת איתך
פרד אסטר (1899–1987) היה שחקן, רקדן, זמר, מנחה טלוויזיה וכוריאוגרף אמריקאי. נחשב לרקדן הגדול ביותר בתולדות הקולנוע. הייתה לו קריירה מרשימה בברודוויי ובסרטים מוזיקליים. השנים הרבות שלו בברודוויי סללו את דרכו להוליווד, עם סרט המיוזיקל הראשון המוצלח שלו, Dancing Lady.
אסטר נחשב למהפכן בתחום הריקוד בקולנוע בזכות שליטתו המלאה באופן הצגתו. הוא אף זוכה לקרדיט על שתי חדשנויות חשובות במיוזיקלס הראשונים בקולנוע. שתי החדשנויות הללו השפיעו על אופן צילום סצנות הריקוד ועל מיקומן בעלילה.
החידוש הראשון נועד להציג את הריקוד המלא והכוריאוגרפיה עם פחות חיתוכים ותנועה של המצלמה. האשליה של מצלמה נייחת איפשרה לקהל להעריך את כל הכוריאוגרפיה של הסצנה. הוא אמר פעם: "או שהמצלמה תרקוד, או שאני ארקוד". גישה זו שוחזרה ברוב הסרטים שבהם היה ריקוד כחלק מהעלילה או הסרט המוזיקלי.
החידוש השני של אסטר נגע בהקשר שבו מתרחש הריקוד. לדעתו, ריקוד לא היה רק מופע במהלך הסרט, אלא חלק מהעלילה עצמה. כלומר, הריקוד נועד לקדם את הסיפור. עבור אסטר, הריקוד היה צורת סיפור, שונה מאוד מהכוריאוגרפיות הגיאומטריות של ברקלי.
הריקוד שימש להעברת רגשות כמו עצב, התרגשות, שמחה ורומנטיקה. למרות שלא הגדיר את סגנון הריקוד שלו כייחודי, בלט היה תחום העניין המרכזי שלו, והוא למד אותו אצל קוצ'טובסקי בתחילת שנות ה-30. בשל אהבתו לבלט, הוא נחשב גם לאדם שהפך את סגנון הבלט למקובל מסחרית בקרב קהל הקולנוע.
וזו בדיוק הנקודה שמבדילה בין סתם סרט עם ריקודים לבין סרטי מחזמר מוצלחים באמת, כאלה שבהם הריקוד הוא חלק מהדמות, מהרגש ומהעלילה.
ג'ין קלי: האתלט שמחבר בין מצלמה, גוף ואפקטים
אי אפשר לדבר על סרטי ריקודים בלי להזכיר את ג'ין קלי (1912–1996) היה שחקן, רקדן, זמר, יוצר סרטים וכוריאוגרף אמריקאי. סגנון הריקוד שלו היה אנרגטי ואתלטי, והוא נחשב גם לשחקן נאה וכריזמטי מאוד. בדומה לפרד אסטר, הוא שאף ליצור מצבים רגשיים דרך הדמות והריקוד.
קלי לא רק שיכלל שיטות משחק ייחודיות, אלא היה הכוריאוגרף של הריקודים והתנועות של עצמו, והיה גם חלוץ בניסוי עם תאורה, טכניקות מצלמה ואפקטים מיוחדים לשילוב אמיתי של ריקוד בסרטים, כולל שילוב של אנימציה ולייב-אקשן.
בעוד שאסטר שינה את צילום הריקוד בשנות ה-30 בכך שהתעקש על צילום דמות מלאה עם תנועת מצלמה מינימלית, קלי שחרר את המצלמה והשתמש באופן נרחב יותר במרחב, זוויות צילום ועריכה. הוא יצר שותפות בין תנועת הריקוד לתנועת המצלמה, מבלי לוותר על צילום הדמות המלאה.
כיוון שהיה אתלט מצטיין, הוא הכיר סוגים רבים של ריקוד, כולל בלט, טאפ וריקוד מודרני. הכישורים הללו הפכו אותו למבצע ושחקן יוצא דופן.
ריקוד בסרטים
הריקוד מילא תפקיד מרכזי בשלבים הראשונים של הקולנוע, ובעוד שפותחו צבע וצליל, הריקוד הוא זה ששמר על הקסם של הסרטים ואפשר יצירה של ז'אנרים שונים, ממיוזיקלס ועד סצנות ריקוד מרהיבות. כמה סרטים השתמשו בבלט כבסיס לעלילה, בהם הבולטים ביותר:
- The Red Shoes (1948) – קלאסיקה קולנועית עם עריכת ריקוד מתקדמת לזמנה.
- An American in Paris (1951) – סרט מיוזיקל זוכה אוסקר המבוסס על יצירותיו של ג'ורג' גרשווין, בכיכובם של ג'ין קלי ולזלי קארון.
- West Side Story (1961) – אחד מסרטי המיוזיקל המפורסמים והטובים ביותר שהופקו. שחקנית המשנה, ריטה מורנו, היא השחקנית ממוצא לטיני הראשונה שזכתה בפרס האוסקר היוקרתי.
מהם היתרונות של שחקנים שרוקדים?
הריקוד לא רק עוזר להתחבר לקהל או לתקשר ללא מילים, אלא גם מאפשר לשחקנים להיות פחות נוקשים על הבמה או באודישנים. ריקוד הוא דרך נהדרת להעברת רגשות ולביטוי מצבים רגשיים מורכבים. כוריאוגרפיות טובות מצליחות לגשר בין תנועות ריקוד, רגשות ובידור.
זו הסיבה שבתי ספר למשחק או חברות תיאטרון רבות דורשות מיומנויות ריקוד כתנאי קבלה או כחלק מהתכנים הנלמדים. היכולת לרקוד היא חלק מהכשרה מקצועית כדי להציג טווח רחב של הופעות דרמטיות.
הקולנוע אמנם עבר כברת דרך מאז הסרטים האילמים, אבל הריקוד, שפה אוניברסלית של תנועה, רגש וביטוי, נשאר שם כל הזמן. אם אתם שוקלים קריירת משחק, אולי כדאי לשקול גם קורס ריקוד. לא כדי להפוך לרקדנים, אלא כדי להרחיב את ארגז הכלים, ולהיות מוכנים לסרט הבא שיעשה היסטוריה.
אהבתם את המאמר? השאירו דירוג.
Loading...
